יום חמישי, 1 במאי 2014

יש לי חלום

אתמול בערב נכנסתי לפייסבוק. בקושי יוצא לי "לבלות" ולהקדיש לו זמן יותר ואתמול הייתה הזמנות של כמה שעות עבודה על המחשב שעוררו בי סקרנות וגעגוע מה חדש בזירה הזו. נכנסתי.

ראיתי שהיא הגיבה לאחרת. "למה היא מגיבה לה? למה היא לא מגיבה לי? מה היא אוהבת אותה יותר ממה שהיא אוהבת אותי? תראי את זו וזו, הם חברות עכשיו? איך הן מכירות? מה הן אומרות עלי? תראו את זה! חוצפן! הוא מעתיק ממני! ועוד אלו עשו לו לייק?!"

תחושת מעוקה. אני מזכירה לעצמי את המחקר שאני מביאה כל הזמן ללקוחות שלי בהרצאות. משתמשי פייסבוק מדווחים על עלייה של 80% בתחושות דיכאון! אני מזכירה לעצמי שאמרתי ללקוחות לא להיכנס לפייסבוק ככה סתם. לזכור לשים לזה גבול, לזכור לשמור על האנרגיות הטובות, לזכור שזה מה שהוא עושה ועלי להתרכז בטוב, בשיחות המצחיקות והטובות שנוצרו. בחברות החדשות שגיליתי רק אתמול דרך הפייסבוק, לזכור לראות מה כן עובד.

כל היום להיות בהשוואה, לחשוב שאם אחר מצליח זה אומר שאני פחות. כל היום להיות בקשב חיצוני. אני לא יכולה ליצור, להיות בחדוות עשייה אם אני בקשב חיצוני, אם אני רואה את כל מה שאחרים עושים ואני עוד לא. אי אפשר, פשוט אי אפשר!

נזכרת במייל שקיבלתי מחברה קרובה, אישה שאני מאד מעריכה, שאני מספרת לה הכל ומשתפת אותה בסודות העסק שלי, ברגעים הכי אינטימיים שלי בעסק. יום אחרי אחד האירועים שלי דיברנו על מה היה טוב ומה אפשר לשפר לקראת האירוע הבא. אחרי השיחה היא שלחה לי מייל שקיבלה מקולגה אחרת. בכלל לא מהתחום וממה שאני עושה ובכל זאת היא כתבה לי "תראי איך היא עושה את זה מעולה!" באותו רגע הרגשתי כעס, עצבות ומאד מאד קטנה.

צילום נעה זני

כל הטוב שעשיתי, כל ההצלחות והשיאים שאליהם הגעתי התפיידו ונשארתי עומדת מול מייל שנותן לי להרגיש אפסית. כמה אני לא טובה, כמה תמיד יהיו טובים ממני, כמה גרועה אני ומפה מדרון חלקלק של ביקורתיות עצמית מוגזמת ומגמתית.

נשמתי, החלטתי לא להמשיך במדרון. נשמתי שוב כמה נשימות. חזרתי לקשב הפנימי שלי. חזרתי לראות מה אני עושה טוב, מה למעשה אני עושה הכי טוב ואף אחד לא עושה טוב ממני J, חזרתי להצלחות שלי, לאתגרים שהצבתי לעצמי, למחמאות ולפידבקים, חזרתי לחיזוקים. נזכרתי שאני טובה, הצלחתי להיזכר שאני טובה מתוך העשייה שלי, מתוך המסע שלי, מתוך החוזקות שלי, מתוך המחזקים שלי.

התקשרתי לחברה שלי, שאלתי אותה אם היא נפלה על השכל שהיא שולחת לי כזה מייל ויודעת כמה אני רגישה למצבים כאלו. היא התבלבלה. לא הבינה איך פירשתי את המייל כך. לא הבינה איך עשייה של אחרת יכולה להציף אצלי כאלו רגשות.

הזכרתי לה שאני אנושית.

היא הזכירה לי שהצלחה זה כמו אהבה.

היא הזכירה לי שאנחנו יכולות להיות טובות יחד, שכל אחד בכל רגע נתון יכול להיות הכי טוב וזה לא הופך אף אחד אחר לפחות טוב.

צילום נעה קדמי, הטבעות של לנה תירוש המטריפה
בקטע הזוי, תקופה ארוכה אחרי אותו מייל יצאתי עם כמה חברות לחגוג. פתאום אותה קולגה שגרמה לי (ממש לא במודע) לאותה מערבלות ריגשית נכנסת למסעדה. היא ניגשת אלי ומחבקת אותי. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים.

היא מציגה את עצמה, אחרי החיבוק. ואומרת לי שזה מזל משמיים שנפגשנו, כל הבוקר היא חושבת עלי. היא חייבת לפנות אלי, היא רוצה לשאול אותי משהו, היא רוצה את עזרתי, היא רואה שאני עושה טוב והיא לא יודעת איך לעשות את זה בעצמה. היא ממשיכה שהמפגש ביננו הוא סימן משמיים שהיא הייתה צריכה להתקשר ובסוף מה שצריך לקרות קורה.

צחקתי, סיפרתי לה את הסיפור והיינו רגע פשוט אנושיות. החיבוק הזה שלה הוריד את כל המגננות, את כל הספקנות ובכנות היינו שם טובות, הכי טובות. בכנות ואהבה חיבקנו והראנו זו לזו כמה כל אחת טובה וכמה כיף לנקות את זה מהשולחן. (הצטלמנו ושלחנו בוואטס אפ לחברה שלי, ברור לכן שהיינו חייבות לצלם אחרת היא לא הייתה מאמינה לאף אחת מאיתנו).

הלילה לא ישנתי כמעט, ישבתי מול המחשב. המטרה הייתה לסיים את ההרצאה שאני הולכת להעביר ב-12.5 לקהל של אדריכליות, מעצבות פנים והום סטיילינג. היא גמורה- לא גמורה כבר שבועות. כלומר סיימתי לכתוב אותה, בקלות ומזמן אבל משהו לא ישב לי טוב. לא הרגשתי שהיא מדייקת את מה שאני רוצה להגיד. ישבתי שעות קוראת אותה שוב ושוב. תחושות הפייסבוק וזיכרונות מהמייל והפגישה צפים לי כל הלילה. שוב קוראת את המצגת, שוב לא מדויק.

ואז נפל לי האסימון.  הרי המטרה שלי באותו אירוע בוקר הייתה ועדיין היא לכנס נשים שעוסקות באותו תחום ובחלל אחד, בוקר אחד להראות להן שכל אחת יכולה לגדול מתוך חיבור לאוטנטיות שלה. כל אחת תוכל לצמוח ולשווק את העסק שלה כי היא מתחברת לחוזקות שלה, כי היא מדויקת בנתיב שלה. כי היא בוחרת בקשב פנימי, היא בוחרת לגדול מפנים. לראות את כל הטוב שבה, לראות את מה שהיא עושה הכי טוב וממנו לצמוח לעסק מצליח ולגדול בתוך זה.

אני מאמינה בשיווק שמגיע מבפנים, שרואה ומקשיב לבטן ולידיים. רואה מה אנחנו עושות טוב, איפה אנחנו כל כך טובות שאנחנו כלל לא מרגישות שאנחנו "עובדות". אני מאמינה שלכל אחת יש את השפה ואת הדרך שלה לשווק. אני מאמינה שהמטרה שלי היא להפוך את כל התהליך השיווקי ואת הכלים השיווקיים כך שיתאימו באופן שונה לכל אחת ויאפשרו לה לייצר את הממלכה שלה. המטרה של ההרצאה שלי היא להראות לכל אחת איך היא יכולה לייצר שיווק שונה, שיווק שמתאים בדיוק בשבילה, בשפה שלה, ללקוחות שלה, אלו שמתאימים לה, בחוזקות שלה, בכלים שבא לה לשווק. המטרה שלי היא לשבור מיתוסים, להראות שיש הרבה יותר מדרך אחת להצליח ולעזור לכל אחת ואחת באותו בוקר למצוא את הדרך שלה.

אני הולכת לעבור שלב שלב ולתת כלים מעולים לשיווק ומכירות ובכל שלב אני הולכת להראות איך כל אחת יכולה לעשות בו שימוש אוטנטי, שימוש שלה, שימוש שמבוסס על הטוב שבה ועל החוזקות שלה ושל העסק. ככה אצליח שכל אחת ששומעת את ההרצאה תצא לדרך הטובה ביותר ותשיג את התוצאות הטובות ביותר עבורה. כי יש יותר מדרך אחת להצליח, כי לכל אחת יש את השיטה שלה ועצמאות היא למצוא את הדרך שלך שמרגישה לך נח לשווק ולהתפתח.

וכן יש לי גם אג'נדה ואני מקווה שאצליח איתה, אפילו רק אם אצליח עם חלק קטן מאורחות האירוע אני ממש לקחתי כאתגר. אני מאמינה בקהילה. כעצמאיות אנחנו סוליסטיות, כאשר אנחנו עצמאיות ועוד באותו תחום אנחנו לפעמים מרגישות ריחוק זו מזו. אנחנו כל הזמן בודקות, משוות, שומרות קרוב לחזה. ואז שוב מדרון חלקלק, ציקצוקים על מצב הענף, קשקושים על מה זו וזו עשתה ואמרה. הלקוחות שלי מכירות את האג'נדה שלי. הרי אמרתי להן, עודדתי אותי ואפילו לקחתי ביד וחיברתי אותן. אני מאמינה בקהילה! וכל פעם שהצלחתי לחבר בין בעלות עסקים מאותו תחום התמלאי סיפוק. וגם הספקניות הגדולות ביותר אמרו לי תודה על זה. פתאום יש חברה שיכולה לתת עצה, פתאום אפשר להתייעץ, פתאום יש כח מול ספקים (למשל, הן סוגרות צילום מקצועי ביחד וככה מקבלות הנחה מאד יפה), פתאום נפגשות יחד לקפה ונוצרת אחווה. זה לא אומר שמגלים את כל הסודות, זה אומר שלומדים לעבוד באנושיות, אחווה וקהילה תומכת.

צילום נעה קדמי
אז אני ממש מבקשת מאורחות האירוע, בואו פתוחות. זה בסדר בואו ספקניות, זהירות, זה בסדר. אבל תשאירו מקום קטן ופתוח לבדוק את זה, לחוש את זה, לראות את זה, להתנסות בזה ואז להחליט. בבקשה!

אני לא מדברת דרך לקוחות שלי, אני מדברת גם דרך הניסיון האישי שלי. לפני שנים, כשיצאתי לעצמאות "סימנתי" כמה קולגות שלי. הן תמיד היו ברדאר שלי, חלק גם מאד עיצבנו אותי כי הייתה לי תחושה שהן מעתיקות ממני, כנראה אני הייתי ברדאר שלהן. היום בעקבות שינויים שעשיתי, הסכמתי להיפתח, הסכמתי להתקרב ושיתקרבו אלי הן לא מעתיקות ממני יותר אלא אנחנו מייעצות אחת לשנייה, כל אחת מביאה לשולחן את מה שהיא יודעת וביחד אנחנו כח מטורף, ממש אפשר להעיר עיר שלמה מהחשמל שאנחנו מייצרות בפגישה אחת J היום אנחנו מעבירות לקוחות אחת מהשנייה, אנחנו מפרגנות זו לזו, חולקות ספקים ומחירים, מקומות להרצאות, מקומות לפגישות, משוות הרצאות ודרכי שיווק. אני יכולה להגיד כמה טוב זה עשה לעסק שלי ולשיאים שאני מצליחה לייצר. אני חייבת להגיד שזה אוטנטי, אנחנו חברות, באמת מעניין לנו ביחד, באמת נוצרה חברות. אני לא חושבת שזה היה עובד אם לא היו שם חברות וכבוד הדדי. אני שמחה שהחברות התפתחה והסכמנו להתקרב ולתת לעסקים שלנו להתקרב.

אז עכשיו שהוצאתי לאור את השליחות והמטרות שלי מהבוקר, אני חייבת ללכת לעבוד קשה כדי לדאוג שאני אעמוד במשימה. J

פרטים נוספים על הבוקר שאני מתכננת: http://maya-landau.blogspot.co.il/2014/04/blog-post_10.html






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה