יום שני, 6 בינואר 2014

נפלאות הסבלנות

אני רוצה עכשיו!
אמא שלי תמיד צוחקת עלי שנולדתי ללא סבלנות. בגיל שלושה חודשים כבר היו לי שיניים, ומאז לא הפסקתי לרוץ, פשוט לא הייתה סבלנות.
כשהייתי ילדה ורציתי משהו זה היה חייב להיות עכשיו! ולא הייתי מוכנה לשמוע לא כתשובה! מה שאולי הגיוני וצפוי מילדה קטנה המשיך איתי לחיי הבוגרים.
אני רוצה לרדת עכשיו את כל ה-20 ק"ג!
אני רוצה עכשיו לשפץ אז עושים את זה בסופש אחד!
אני רוצה לצאת לעצמאות אז עושים את זה עכשיו!
אני רוצה עכשיו!
כל מה שאני רוצה אני רוצה את זה לאתמול או במקרה הטוב... עכשיו!

אם תשאלו את הסובבים אותי, הם יגידו שזה קשור לנחישות שלי, לעקשנות שלי. שזה עוזר לי להתקדם, לקדם, להוציא דברים לפועל. במשך שנים אמרו  לי "אין דבר העומד בפני הרצון ואין לשום דבר סיכוי לעמוד בפני הרצון של מיה". לפעמים אמרו לי את זה כי מרוב נחישות עשיתי טעויות, מרוב נחישות לא השארתי מקום לדברים חשובים נוספים, מרוב נחישות איבדתי דברים חשובים בדרך.

ואז הגיעו השיעורים, זה היה שבוע של שיעורים ( ממש שיעורים- לימודים, אימון וכאלו). הרגשתי שאני לא מכוילת, שאני לא בדיוק מדויקת לעצמי, שאני מגייסת את הנחישות שלי ובכל זאת משהו אחר תקוע. משהו אחר תוקע. והסתובבתי עם השאלות האלו הרבה זמן. ואז תוך כדי תהליך נפל לי האסימון הדיוק שלי זה איזון עדין ודקיק בין הנחישות לסובלנות.
הרצון להוציא לפועל משהו (עכשיו) והקבלה שדברים הם תוצאה של תהליך, תהליך הדרגתי שלוקח זמן. שבתהליך אני זוכה גם לכל הערכים המוספים שבדרך. שבתהליך אני זוכה לגדילה פנימית וחיצונית, שבתהליך אני משיגה מטרות מוגדרות וגם מטרות שלא האמנתי או תכננתי להשיג.


אני מספרת את זה כל הזמן ללקוחות, אני לא מבשלת! אני לא ממש טובה בזה! אבל בשמרים אני מלכה! (הרבה בזכות עוגת השמרים הנפלאה של זהר כבר בדקה!) יש משהו בשמרים שהוא הדוגמא המדויקת של תהליך. אני מכינה את כל המצרכים, מדייקת אותם מאד, פועלת על פני כל ההוראות, מכניסה המון אהבה אבל אז... משחררת, נותנת לטבע לעשות את שלו. מאפשרת לשמרים לטפוח. אם אבוא נחושה שיהיה לי טוב, ולא אפסיק עד שיוצא... אני אחנוק את השמרים. השלב שבו אני מניחה את הבצק, יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי, הענקתי מכל הלב ועכשיו לשחרר ולדעת שיהיה טוב. זה הרגע של דיוק, האיזון בין עשייה לאי עשייה, האיזון בין אמונה לעבודה, האיזון בין עמל ליצירה.

ואז הגיע עוד שיעור (כי כשסומכים על הטבע הוא עושה את שלו! הוא שולח את השליחים, את השיעורים, שאנחנו משחררות אנחנו יכולות לראות את השיעורים לא?!) הייתי בלימודים ובדיוק כמה שעות אחרי שנפל האסימון הגיע הרצאה בנושא זה. ובעצם הכל התחבר. הפחד שלנו מהלא נודע, הפחד מהעתיד שיבוא ויביא איתו דברים לא מוכרים מעורר בנו את הדחף לשלוט. ובאמת שאין לנו סיכוי לשלוט- אין.הדחף הזה חונק אותנו, ממש כמו השמרים בעוגה. ולמעשה מה שאנחנו מוכרחים לעשות זה לשחרר. לעשות כמיטב יכולתנו, לקבל את מה שאין ביכולתנו לשנות ולשמור על האיזון. כדי שנוכל לעשות זאת אנחנו חייבות לקבל את עצמם היותנו בתוך "תהליך". אנחנו חייבות לקבל שהדרך לרדת 20 קג עוברת בירידה של חצי קג אחרי חצי קג וגם עם עלייה מידי פעם. אנחנו חייבות לקבל שבדרך לעסק "המושלם" אנחנו עוברות בתחנות הלמידה, אנחנו לא נצליח לייצר עסקים מושלמים במעבדה ואז לצאת איתם לעולם. אנחנו חייבות לקבל את התהליך.

חלומות לא בונים במעבדה, חלומות מגשימים בתהליך בו צריך נחישות, סבלנות והמון אהבה.


תגובה 1:

  1. מיה, הרגשתי כאילו כתבת את זה עלי! רק שאני ממש לא הגעתי לשלב של האיזון, ויש לי עוד המון ללמוד מהשמרים (באמת שאני מנסה, אפילו הייתה בסדנת אפייה של ליהי (-:

    השבמחק