יום רביעי, 17 באפריל 2013

לבחור בעצמאות או לא?

הפוסט הזה הסתכל עלי מבעד המחברת הסודית שלי כבר המון פעמים. הפעם החלתי להוציא אותו בתקווה לפתוח את הדברים.

אני אימפולסיבית, את רוב ההחלטות בחיים שלי אני קודם מקבלת ורק לאחר מכן מתחילה לפרק ולהתמודד. קודם נכנסתי להריון ואחר כך חשבתי על אימהות, קודם התארסתי ורק אחר כך חשבתי על זוגיות, קודם הקמתי עסק ורק אחר כך חשבתי על עצמאות.

עצמאות, הוותיקות פה יודעות שיש לי פטיש מטורף לעצמאות, ליום העצמאות ואני מוקפת בנשים עצמאיות. עצמאות תמיד נתפס כחוזקה, כמשהו מאד דומיננטי, שולט, מעט גברי- "אלו נשים חזקות".  אני תמיד מספרת מה אני עושה ושאני בעלת עסק ואני רואה את המבט של "כל הכבוד אחותי" מעין חיזוק של לוחמים קרביים.

יש ימים שאני לגמרי מבינה את המבט, להיות עצמאית זה לגמרי לקבוע לעצמי את הלו"ז, זה לגמרי לסרב ללקוחות או לעבודות שאני לא רוצה, זה לגמרי להישאר במיטה אם יום אחד מתחשק לי להתפנק. זה נוצץ אני מודה!

 אבל לא כל הנוצץ זהב!
בימים שאני "מתפנקת" במיטה אני מיוסרת כל הלילה ונשארת ערה ללילה לבן להספיק כל מה שלא הספקתי.
אני לא סוגרת את הטלפון בגן משחקים או בשבת (למרות שהלקוחות יודעות שאני לא עונה, אני לא מסוגלת!)
אם אני חולה, כדי מאד שאני אהיה בריאה כי אין מי שיטפל בעסק אם אני לא שם.
אני הוא הצוות, להתייעץ, לקטר, לקפוץ משמחה, לקבל עצה, לשמוע משוב- הכל זה שיחות פנמיות.
בימים שאני יושבת בבית קפה לעבוד, אני ממש עובדת, זה רק נראה שאני מבלה.
אני המנוע, אני צריכה, חייבת ורוצה לקחת את העסק שלי ולהגיע איתו לשיאים חדשים.
 אין משימה שנראת לי קטנה מידי, אין משימה שאני יכולה לוותר לעצמי- הכל אני חייבת לכבוש ולנצח.

אז למה לכל הרוחות?
מה רע בעבודה יציבה, עם בוס קצת פחות יציב? יש ימי גיבוש, יש משכורות, יש רכב, יש תנאים סוציאלים, יש תרבות משרדית...

כי כנראה שזה לא בשבילי
כי כנראה שההגשמה העצמית שלי רוצה יותר מזה, היא לא תמיד הייתה שם ודרשה להגשים את עצמה. יום אחד היא הגיעה והבנתי שאני לא אהיה שכירה יותר.
שאני לא אבקש רשות.
שאני לא אעשה כי אמרו לי.
שאני יכולה לקבל המון בזכות העשייה שלי- לא רק בכסף אלא בעיקר באהבה והערכה.
שאני מוותרת על המון ויוצאת להרפתקה, לחזור למשרד אני תמיד יכולה (כך אז היה נראה לי -היום פחות נראה :) )
שאני הולכת להתמודד עם הלא נודע
 שאני הולכת ללמוד מה זה אומר להיות עצמאית

מגיע שלב בעסק של אנחנו שואלות את עצמנו האם זה באמת שווה את זה?
 אז היו לי הרבה רגעים כאלו, וכל פעם מחדש אמרתי לעצמי- כן!
 אז כל פעם כזו היא עוד צלקת של לוחמים, עוד אות גבורה וממשיכים
 
אני שומעת את השאלה הזו מלקוחות שלי, אני בפוסט הזה רוצה לפנות לה מקום!
 היא לא מובנת מאילה, היא נאמרת בלחש...
זה שקשה לנו זה לא אומר שאנחנו לא טובות או לא מצליחות!
 זה אומר שאנחנו פשוט עושות הכל לבד!
 שאנחנו מפעל קטן, עסק גדול ואישה אחת!
 שגם לנו לפעמים זה יותר מידי
 שלפעמים הדשא של השכן נראה ירוק יותר
זה בסדר שהוא יראה ירוק יותר
וזה בסדר שנעצור רגע וניזכר למה יצאנו לעצמאות!
 נכיר בך שהמסע קשה ומאתגר, שאנחנו מרגישות את השרירים יום יום וזה כיף!
 אבל גם קשה! בעיקר רוצה שנכיר במסע
מהנסיון שלי,העצירה הזו, רגע להיזכר, רגע להכיר ש"פאניקג" אנחנו עושות חייל מספיק לנו לשנס מותניים ולהמשיך.

עצמאות בוחרים כל יום מחדש
אז לחיי הבחירות! ולחיי העצמאות!