יום שני, 19 בנובמבר 2012

אז משווקים או למשווקים בזמן לחימה?


יש לי כמה קולגות יקרות לליבי מחו"ל, הכרנו בקבוצת פייסבוק בה אנחנו מחליפות מאמרים, כלים, רעיונות, מתייעצות וגם מקשקשות על כל מה שמעניין אימהות. בימים האחרונים הן שואלות אותי המון שאלות, אחרי מערכת הסברה לצה"ל ו"כל הכבוד למדינת ישראל ובעיקר לתושביה" העזתי לחלוק את הדילמה שרק אבל רק בעלות עסקים במדינת ישראל מכירות: מה עושים בתקופת לחימה, משווקים או לא?

ביום בו הודיעו על החיסול שלפתי את רשימות לשעת חירום. כן! מי שבאמת מכיר אותי יודע שיש לי רשימות ל-ה-כ-ל.  אז את בעלי השארתי לבדוק את מוכנות הממ"ד/ חדר של נועה, שיש בטריות בכל מה שצריך, שכל המחשבים/ תאורה/ טלפון/  רדיו וכו' עובדים. בזמן שהוא קיבל רשימת ארוכת סעיפים לוודא אני רצתי לקנות אוכל לשנתיים, תרופות לחמש, משחקים לשמונה. אנחנו בין לבין, אנחנו לא בארבעים אבל הגן של נועה כל כך קרוב שאני לא מוכנה להיות המקרה ששבר את הסטטיסטיקה. אז היא בבית, אנחנו עובדים במשמרות ומנסים לאמץ שיגרה חדשה.

 
אנחנו לא בלחימה אבל היא כבר לא בקולות רקע, היא פה. אני שומעת אותה לאורך כל היום, ממש שומעת... את קולות היירוט, ההפגזות, האזעקות, המטוסים, חלונות הממ"ד נטרקים, ילדים נבהלים- כל הקולות של הלחימה.

כאמור יש לי רשימות להכל. אני יושבת מול קלסר עב כרס ובו התכנית הרבעונית שלי, התוכניות של עשרות לקוחות. ועכשיו פשוט צריך להחליט, מה עושים? האם ממשיכים כרגיל? האם משנים? האם מקפיאים. אני יודעת שהמציאות שלי היא לא המציאות של כל ישראל. אני רואה את אזורי החיוג בפייסבוק. את אלו שחיים את המציאות האיומה הזו כבר שנים ארוכות, אלו שהצטרפו לחרדה בימים האחרונים ואלו שמארחים והחיים ממשיכים די כרגיל. אני מנסה לבודד את קולות הרקע של חיי, כיועצת אני לא יכולה לתת למציאות שלי להחליט. אני צריכה לבחון את המציאות במשקפיים אובייקטיביות. מבודדת את משדרי החדשות, את הרעשים, את התמרונים "במשמרות נועה", את הטלפונים מחברות שבאות להתארח כי הבעל בצו – 8. את הכל מבודדת לכמה שעות (האמת עונג, יכולת לברוח מהמציאות למקום שקט ומוגן).

מציאות סורייליסטית
הלקוחות מבולבלות, הלב והראש בדיון בלתי פוסק, מרתון של טלפונים לעדכון תכניות, בחינה של הדברים, התייעצויות, התלבטויות ויאלה ממשיכים- כל אחת בדרכה. אחת מתרגזת, היא כועסת שלפני כמה חודשים אמרתי לה שבשנה הקרובה תהיה פה מלחמה וצריך להיות מוכנים. אז היא הגיעה מוכנה, יש לה המון עבודה והיא כועסת עשכיו- אני לא מוכנה לקלקל לי את השוונג. אז לא קילקלנו את השוונג וממשיכים, לא עוצרים, מכוונים מינונים וממשיכים.

אחרת עם הילדים לבד, הבעל בצו – 8. המציאות השתנתה, פרט ללחץ ולחרדה יש לה עסק וחיים להמשיך לתחזק. אי אפשר לצפות ממנה ליישם את התכנית, צריך לחשוב על מה היום שלה באמת יכול להכיל, איך ממשיכים אבל אחרת. איך בכל זאת אפשר לראות את היום שלה וממנו לצאת לעבודה ממוקדת שתואמת את רוח התקופה.

כל שיחה אתגר חדש, של תכנית מסתדרת לפי אילוצים אחרים.

אני החלטתי לדחות, היה אמור להיות חודש מרתק, -2 סדנאות, קורס ואירוע מפנק שאוטוטו היה אמור לצאת לדרך. הרגיש לי לא נכון, הרגיש לי לא בטוח להתקבץ. זה יחכה ברוחות הלחימה ירגעו. את הפגישות אני מקיימת גם בהתחשבות, חלק מהפגישות מעבירה לפגישות טלפוניות, אני רואה את הרצון להמשיך, את הכמיהה להמשיך לטפח את העסק, אז צריך לעשות התאמות.

אז אין לי תשובה אם ממשיכים או לא, אין תשובה אחת. השגרה תחזור, היא חזקה מכולנו והיא תחזור. נקווה שתחזור מהר ושעד אז יהיה הכי שקט שאפשר, שכולם יחזרו שלמים ובריאים. שאלו יהיו רק זיכרון, עוד מור"ק גבורה איך עשינו את זה למרות הכל!

אנחנו צריכות להקשיב לקול הפנימי, מה הוא אומר, לנסוץת לחשוב על הלקוחות שלנוף מה הם מצפים, מה מרגיש להם נח. והכי חשוב לקבל, לא לשפוט, לא לצקצק על זו שחליטה שהיא ממשיכה בראבק ולא לזלזל בזו שהחליטה שכרגע הביטחון של בני ביתה יותר חשוב לה, היא כרגע לא בעסק.

 החברות מחו"ל חושבות שאנחנו גיבורות, שכל הכבוד לנו שאנחנו נלחמות גם על העסקים שלנו בתקופה הזו. הן מוסרות שהן מורידות את הכובע. פייר... בצדק!

 


3 תגובות:

  1. בראבק , ברור אבל יש כאן פליטים הבית על גלגלים ואני לא מצליחה להתרכז

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  3. אני כבר מתורגלת. בכאילו. בבוקר פותחת גנון ובלילה מתיישבת לשרטט ולעבוד. בין לבין קצת(?) קורסת.
    מיה, תודה על הפוסט. הוא מעודד ומחזק באנושיות הפשוטה שיש בו, בהבנה שאין דרך אחת נכונה במצב כזה.

    השבמחק