יום שלישי, 21 בפברואר 2012

ויקי ויקטוריה גבעתיים- מוקדש לך באהבה!

לקראת השיעור השלישי של הקורס נתתי לבנות משימה. ביקשתי מהן לכתוב שני סיפורי אהבה, באחד הן צריכות לכתוב סיפור אהבה בין שני גיבורים אשר לא מתקיים דיאלוג בינהם והשני, סיפור אהבה מבלי להזכיר פעם אחת את המילה אהבה. משונה, נכון? רציתי להוכיח להן שהן יודעות לכתוב! שהן יכולות לכתוב שונה, מיוחד, יצירתי, שהן יכולות לחשוב מחוץ לקופסא לכן גם יכולות לייצר ללקוחות שלהן תוכן איכותי ושונה.

את השיעור השלישי התחלתי בסיפור שאני כתבתי, סיפור שמאחד קצת את החוקים אבל מתאר את היציאה שלי לעצמאות. הוא משחזר אחד לאחד את השלבים, הרגשות, הפחדים וההתרגשות.

"לא בחרתי בה, זכיתי לגלות אותה ומאותו רגע שגיליתי אותה לא הייתה דרך חזרה. היא בערה בי, היא דרשה ממני להיות נוכחת, היא דרשה ממני לצאת, היא דרשה ממני לעמוד בצפיות שלה ולתת את המופע המרהיב ביותר.
לרגע חשתי ברת מזל על התשוקה המופלאה הזו, על הכישרון הנידר והאינטימי שלי, אבל היא לא הספתקה באינטמיות. היא רצתה להיות שם מול כולם, עומדת חשופה, חסונה, עם נוצות טווס צבעוניות ומנצנצות, מול כולם, דורשת מכיאות כפיים, דורשת את תשומת הלב של כולם.

ארורה היא! למה לא יכולתי להיות כמו כולם? הבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה! למה אני צריכה את זה? למה דווקא לי? למה לא יכולתי להיות אחרת? היא מציפה בי פחדים, היא מציפה בי חרדות, היא מוליכה אותי בדרך אחרת, לבד. שוב האינטמיות, האינטמיות מחייבת. התחייבנו זו לזו וזה קשה, זה שונה.

היא בחרה לי את התלבושת. בגד ים קטן ולא תמיד נח, עם נוצות מגוחחות שלפעמים, אחרי שמתרגלים מרגישים בהן מאד נח.
מתחיל המסע, אני ניצבת מול מדרגות ברזל רטובות וקרות ואני לא רואה את הסוף. אני יודעת שאני חייבת לטפס, חייבת לצאת למסע בו זו רק אני והיא מתרחקות מכולם.
המדרגות רטובות וחלקות, הטיפוס מעייף והברכיים רועדות. אם אפול? אם אתעייף ולא אוכל להמשיך? אני כבר מתגעגעת לחום העוטף שלהם. כמה לבד אני פה. כל שריר בגוף שלי מתוח ופוחד, כל שריר וגיד בחרדת ביצוע. אני כבר מתעייפת? אני כבר מוותרת? אבל מה יקרה אם לא אוותר? האם אוכל לעמוד במשימה? ואיזו תועלת אפיק אם אגיע עייפה ואעמוד נכשלת מול כולם?

ארורה את! למה לא יכולתי להיות כמו כולם? למה לא יכולתי לעמוד שם למטה כמו כולם? מתבוננת, מעודדת, למה אני?
הרוח מגיעה והיא מביאה את ריח הכלור. הריח הנפלא שמזכיר לי את מגע המים, מזכיר לי את החופש שבמים, את הצלילה לשקט, לרכות. הוא מזכיר גם לה והיא מעלה אותנו למעלה. הגענו לצמרת, עומדות בנוצות מגוחחות על המקפצה, כל כך רוצות לקפוץ אבל... משותקות מפחד.
האם כבר מאוחר לסגת? כולם עומדים מעודדים שם למטה! כמה החיבוק שלהם חסר לי, כמה הוא עוטף אותי. הם קוראים ומעודדים ואלפי מחשבות עוברות לי בראש.
כל השרירים כואבים, עייפים, מכווצים ומותשים. אם אזוז לא נכון זה יכאב! לא תהיה לי שליטה על זה ולפני שאוכל לתקן אני אתרסק מול כולם, איזה אסון! כמה את ארורה!
ואז היא משתלטת. היא פורצת בחם עז מהבטן. מותחת את גופי, זרועותי נמתחות מעלה, רגלי בקלילות מרחפות מעל הקרש ואני באוויר
שקט
כמה חיכית לרגע הזה, הרוח מותחת את שיערי ונוצותי, אני מעופפת! רוקדת באוויר, מחייכת. לא רוצה שייגמר, מקווה שכולם מסתכלים, הלוואי ואצליח לגנוב עוד כמה דקות, שכולם יראו. כמה אני יפה, כמה אני מאושרת. כל תא ותא בגופי מאושר, כל תא ותא בגוף שלי אסיר תודה! כמה נפלא שמצאתי אותה!
 אני מיישרת את ידי וצוללת, המים עוטפים אותי, רכים, חמים, שמחים. ואז אנחנו שוב שיתנו לבד באנטמיות. איזה מסע מרגש עברנו יחד, כמה עונג לעבור אותו, כמה נעים לי עכשיו איתב רק אני והיא. אני והתשוקה המופלאה שלי. לא בחרנו זו בזו, לא הותאמנו זו לזו אבל כמה מופלא שקיבלנו זו את זו!
 תודה לך תשוקה מופלאה שלי!"



ואם לא יד בכך... ויקי, אישה מופלאה ויקרה לליבי, הצטרפה לקורס. הבוקר אחרי שבועיים, נפגשנו כולנו שוב. היא הוציאה קופסת עץ קסומה... פתחתי אותה וליבי יצא מרוב התרגשות! קיבלתי בובת עץ בעבודת יד של אלכסנדר גירארד!!! ממוספרת!!! עם נוצות צבעוניות ובגד ים צבעוני ולא נח! היא מחייכת, מאושרת, קסומה. כאשר פתחתי את הקטלוג גיליתי שהיא מספר אחת! וכן, אנחנו הנשים שיוצאות למסע עם הנוצות ונשארות לייך אנחנו מספר אחת!!! אני, הנשים שאיתי בקורס, אתן וגם את ויקי! גם את! יקרה ומרגשת! אוהבת!

*** למה אלכסנדר גירארד? אסביר בפוסט אחר, מספיק מילים ליום אחד :)

2 comments:

  1. את מרגשת כל פעם מחדש! הכתיבה שלך פשוט מקסימה. ישר שלחתי להדפסה ומשם לשמירה ביומן :)

    השבמחק
  2. העלית דמעות שעיני כשקראת את הסיפור. ושוב עכשיו.
    ועליך ויקי- אין. את משהו מיוחד.
    עינת ספקטור.

    השבמחק