יום שני, 16 בינואר 2012

הזמנה למסע

בכיתה ב' התבקשנו לצייר תפוח לכבוד ראש השנה, הייתי מחכה כל היום מתוחה לרגע הגדול שבו נוכל להוציא את בלוק הציור ולשקוע בשעה של חסד. לקראת סוף השיעור עברה המורה ואספה את הציורים. אני הייתי כל כך גאה בציור שלי, חשבתי שהמורה תחמיא לי מול כל הכיתה ותראה את הציור שלי כדוגמא ומופת אבל ככה, משום מקום היא הרימה את הציור שלי ונזפה בי מול כל הכיתה למה חלמתי ולא סיימתי לצבוע את הציור שלי. וויתרתי על הניסיון להסביר לה שסיימתי, שבעיני הוא מושלם, שאם היא תסתכל טוב על תפוח היא תראה בדיוק את התפוח שלי. אבל לא יכולתי, הדמעות חנקו את גרוני.

בתפוחים שלי יש חור- כי בתפוחים שלי משתקף אור

רצתי הביתה בוכה ורגישה, מובכת ומושפלת. הראתי לאבא שלי את הציור וסיפרתי לו על המקרה. אני לא זוכרת את המילים שלו, אני למעשה לא זוכרת את השיחה בכלל אני רק זוכרת שאבא הסביר לי לראשונה, שלכל אחד יש דרך, שאין נכון או לא נכון, שלכל אדם יש את האמת שלו. הוא גם חיבק ואמר לי שהציור שלי הכי יפה בעולם ואצלנו בבית כל התפוחים ניראים ממש כמו שציירתי.

לכל אחד יש דרך, לכל אחד יש אמת משלו. איפשהו אנחנו מאבדים מגע, שנה עוברת, השגרה עוזרת ואנחנו פשוט מתרחקים מהאמת שלנו. אני חושבת שהדרך שלי תמיד הייתה שם, פשוט יום אחד הגיעה גם התשוקה וניצלתי את ההזדמנות לצאת למסע.

 כשיוצאים למסע יש המון פחדים, האם אני בדרך הנכונה? מה יקרה אם אלך לאיבוד? מה יקרה אם אהיה לבד? מה יקרה אם אגיע למחוז חפצי אבל הוא לא בדיוק כמו שרציתי? יש המון פחדים שהופכים את המסע למסע קשה ריגשית, נפשית ופיזית.

את התשובות אנחנו מוצאים ברגעים מפתעים. מידי ערב נועה בוחרת שני סיפורים ואני מקריאה לה אותם. יש לי את הספרים החבבים עלי ולה יש את שלה, לפעמים אני מוותרת ולפעמים היא מוותרת. אתמול קראנו שוב את "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של דוקטוס סוס. היא מתפעלת מהתמונות ואני מזכירה לעצמי שוב את  העונג שבמסע.


לצד הצלחות והישגים לפעמים "אנחנו לא" (הגדה מדוייקת של דוקטור סוס), לפעמים אנחנו לא הכי טובים, לפעמים אנחנו לא מצליחים, לפעמים אנחנו לבד, לפעמים בצרה אבל אנחנו לא במקום המסוכן- המקום בו כולם מחכים.

אז נכון יהיו הצלחות ויהיו אכזבות, יהיו השגים ויהיו נפילות אבל כל עוד אנחנו בדרך, כל עוד אנחנו במסע העצמי, האוטנטי שלנו אנחנו במקום טוב. הפחד יצעד איתנו, זה טבעי, זה בסדר, זה משאיר אותנו עירניים.
לחכות.... זה רומנטי לחכות, אני יכולה להבין את הקסם שבזה. אך לא אהיה מוכנה לשבת ולחכות להרפתקאות חיי והגשמת חלומות שיבואו אלי, אני אהיה חייבת להמשיך לתייר בעולם הזה ולחפש בכל המקומות את ההרפתקאות שלי.







ובחזרה לתפוח, מהמסע למדתי, גיליתי, התחזקתי, הכרתי את עצמי, למדתי לבטוח בעצמי, בדעתי, בראייה המיוחדת שלי, להבין שהמסע שלי שונה אבל זה מה שעושה אותו כל כך מיוחד. למדתי שאת הפירות אני קוצרת רק כאשר אני צועדת בשבילים שלי, בדרך שאני בוחרת ובאופן בו אני בוחרת לתכנן את מסעי.
 זה מפחיד אני יודעת, אני רק חייבת לספר שאין עונג גדול מזה!
 אז אל תחכי, אל תתני לפחד להושיב אותך לחכות.... כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן , צאי לדרך כי אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

וכן... אני עדיין מציירת תפוחים עם חור לבן

4 תגובות:

  1. מאוהבת בספר הזה שנים! מאוהבת בשילוב הסיפור האישי שלך עם הסיפור הנפלא של דוקטור סוס ובעיקר אוהבת אוהבת!! את הפוסטים שלך!! מחזקים, מלאים בתקווה ומוטיבציה ובעיקר מלאים בהשראה!!
    שוב בהצלחה מחר!!! :)

    השבמחק
  2. גם אנחנו קוראות כל ערב ונזכרות כמה חשוב לצאת למסע משלך....ספר מדהים וסופר ענק!!! והאיורים

    השבמחק
  3. מיה
    קלעת בול . היום תלמידה מצטיינת שלך נתנה לי שוב יד (בטלפון)ועזרה לי להרגע .הכי מפחיד כשקורים דברים כמו שרצינו..
    תודה כבר
    עוד לפני ש..

    השבמחק
  4. איזה יופי של פוסט!! רגיש, כנה ומעודד :)
    תודה.

    השבמחק