יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

על הניסים ועל ה-נפלאות!


בעצמאות יש רגעים גדולים של בדידות, רגעים שאת רוצה חברה, את רוצה לצחוק איתה, לקשקש  איתה, לרגוז ולקטר לאוזנה ולהישען על כתפה. קשה לי להיות באמת בודדה כי כל יום אני פוגשת נשים מופלאות שנכנסות לי ללב ולנשמה. אך בכל זאת, יש רגעים, יש תקופות שהשתוקקות עולה.

וזכיתי, זכיתי לפגוש לאורך הדרך כמה חברות טובות. כאלו שנותנות עצה, כאלו שמחזקות, כאלו שמעודדות ובעיקר כאלו שמצחיקות אותי וכיף לי להיות בחברתן. את הנשים הנפלאות האלו הכרתי "במסגרת עבודתי". חלקן לקוחות, חלקן קולגות, חלקן "חברות של"  אבל כולן חברות שלי! כולן חלק מעולמי, כולן ממריצות לי את הדם וכולן מעשירות את עולמי, כולן מאפשרות לי להיות רק "אני", בלי שום כובע, בלי שום טייטל.

אז גדלתי בשנה. חגיגות השלושים לחיי התקרבו, דכדכת היומולדת ולו"ז צפוף ביותר פטרו אותי מחגיגות. וכך בישרתי לכולן שאת היומולדת שלי לא חוגגים, ברכות ואיחולים יחממו את ליבי ודי בזה. אבל הן... אוי הן! הן לא ויתרו. הן חברו יחד ורקמו מסיבת הפתעה. ואני, מבלי לדעת הערמתי כל קושי אפשרי.

הסיכול הראשון- חברותי הן נשים עסוקות מאד ולמרות זאת הצליחו למצוא תאריך שכולן יכולות להגיע. הכל כבר סוכם אבל אז... נועה קיבלה וירוס ובסטטוס מיואש אחד שלי בפייסבוק ירדו לטמיון שבועות של הכנה.

הסיכול השני- הן רצו לתת לי לגעת בשמיים! כמה נהדרות! כמה פיוטיות! הן רצו לתת לי להטיס מטוס! אך כאשר התקשרו לבעלי היקר לוודא הריגה, כלומר לבדוק שהרעיון אכן מגניב ואכן ימצא חן בעיני הוא אמר להן את האמת בפנים " אני לא הייתי מסתכן איתה, אי אפשר לדעת! היא לא צפויה, אני ממליץ ללכת על בטוח". וכך הטיסה שלי לשמיים נגנזה.

ה(כמעט) סיכול השלישי- אחרי הערכות מחדש, נקבע יום, נקבע מקום, נקבעה תכנית הסחה מושלמת, נקבע ערב נשים שווה לכל הדעות. אבל אז התחשק לי לתאם וובינר על אותו יום. כשסיפרתי לאחת החברות על התכנית היא מיד נלחצה והחלה לשכנע אותי למה התאריך הזה לא מתאים לוובינר- השתכנתי וסופסוף התכנית יוצאת לפועל!

וכך זה היה, קרן אספה אותי בשעת ערב מאוחרת לרעננה, למקום נשי ומופלא בשם "טליה". הגענו כביכול לטיפול אבל אז הן חיכו לי שם, ליאת, ליאת, טלי ואודית, עם חיבוקים, בלונים, נשיקות ומתנות. התרגשתי (נכון חשדתי, הכל היה לי משונה אבל זרמתי בעונג גדול), הייתי המומה, ברגע עטפו אותי באהבה. היינו שם, ביחד, אנחנו, כמו שאנחנו, נינוחות, חשופות, מצחיקות, מופרעות. אני וה"חברות שלי לעבודה".

הלק זה כל מה שהצלמת הסכימה לחשוף
זה היה ערב מופלא! עזבנו הכל בבית ובאנו להיות שוב נערות שמכייפות. סידרנו ציפורניים, עשינו רפלקסולוגיה, אכלנו (אווייי כמה אכלנו!) ורקדנו. כן, לא סתם רקדנו! התעטפנו צעיפים מרשרשים ולמדנו לרקוד ריקודי בטן. למדנו שריקוד בטן הוא ריקוד של פולחן לנשיות, ריקוד של חתונה ולידה, ריקוד שנשים רוקדות יחד כחלק משיחה זו עם זו, מספרות, מקטרות- פשוט חברות.

הלק הקטן- זו את! זו שמצלמת! זו אני אוהבת!
זה היה יכול להיות עוד ערב מקסים, אבל העובדה שבמשך שבועות הנשים העסוקות האלו חשבו איך לעשות לי טוב, איך נחגוג יחד, מה ישמח אותי ואיך ירקמו את המזימה- היא שעשתה את זה. החברות המופלאות שלי, ריגשו אותי, חיזקו אותי, הביאו לי המון עצמה וכיף לנפש, אפשרו לי לשבת כמה שעות בלי דאגות ופשוט לחגוג את החיים עם חברות.

אלו לא חברות שגדלו איתי, לא סיימו איתי צבא, לא השתחררנו יחד מיולדות. אלו החברות שאיתי, נשים שאספנו זו את זו במהלך השנים. נשים שאיתי יומיום, נשים שמרחיבות לי את הלב! ושוב אני כל כך ברת מזל שיצאתי לעצמאות, אחרת בחיים לא הייתי פוגשת אותן! במשאלת יומולדת שלי איחלתי לכל אחת שיהיו לה כאלו "חברות לעבודה".

אוהבת אתכן, מרוגשת לפתוח אתכן את העשור הרביעי לחיי! תודה ענקית!






4 תגובות: