יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

איך לכל הרוחות יוצאים לעצמאות?!


את עושה שטות! חכי מה דחוף לך?! מאיפה תביאי את הכסף?! מי יקבל אותך חזרה?! את מתנהגת בחסר אחריות! נו באמת, לא יותר פשוט למצוא תחביב?!

אני תמיד מספרת שהחברות שלי והמשפחה שלי היו שם בשבילי, הם היו כח מניע שעזר לי לקבל ולהתמיד מידי יום בהחלטה לצאת לעצמאות. אבל היו גם "נשמות טובות", אנשים קרובים, מפוחדים שגרמו לי להרגיש כל כך קטנה, כל כך לא מוכשרת, כל כך מבולבלת. אני יודעת שהם באו ממקום טוב, אני יודעת שהם רוצים בטובתי ואני גם יודעת שהפחדים שלהם הם אלו שמניעים אותם. אבל בכל זאת הם לא הרפו.

אני פוגשת ומכירה נשים שנמצאות בדיוק בצומת הזאת, המעבר להקים עסק, המעבר להיות עצמאית. לרוב הן עומדות ומחכות, מפחדות לחצות את הכביש, עושות צעד קדימה ומיד נסוגות אחורה. יש להן המון רעשים בראש, המון פחדים, אינסוף סמני שאלה, אינסוף עצות ומעשיות שהן כבר לא מסוגלות למצוא את קול ההיגיון.


הצומת הזו היא צומת כל כך רגישה, כל כך גורלית. לפעמים גם האישה הכי חזקה ואסרטיבית נתקפת פחדים עד כדי חוסר אונים ותסכול. יש משהו בנו שסופג, סופג גם מה שלא שלנו. אנחנו לוקחות על עצמנו הכל, את ההורים, הילדים, בני הזוג, החברים, החופשה השנתית- קודם כל אנחנו מעמיסות רק אחר כך מבינות שלקחנו על עצמנו יותר מידי.

אז כאחת שעשתה את כל הטעיות ושרדה לספר, חשוב לי להיות פנס, חשוב לי להיות האישה הנחמדה שעוזרת לך לחצות את הכביש, כי אני יודעת שאחרי שתגיעי את תהיי בסדר, אני יודעת שאחרי שתעשי את הצעד הראשון תתחילי לדלג.

מה ששלי שלי ומה שלא פשוט לא! אני אוהבת אותה, למרות שהמחמאות היחידות שהיא מכירה הן האקספוזיציה של ירידות חסרות תקנה (וואי מיה איך רזית, כל הכבוד! זה היה פשוט אסון איך שהסתובבת קודם. נהדרת שלי סופסוף תספורת שלא מבליטה לך את האף! איך הצבע הזה עושה לך פלאים, ממש לא רואים את החצ'קונים שלך, את חייבת ללבוש רק שחור מהיום!) נו, מה לעשות ככה היא. כשסיפרתי לה שאני אומללה ורוצה לצאת לעצמאות קיבלתי מונולוג של חצי שעה בו היא מונה כאלף סיבות למה אסור לי לעשות את זה, איך אני הולכת לשקוע בחובות, איך אני הולכת להתגרש, איך אני הולכת להיכשל, איך אני הולכת לעשות צחוק מעצמי. ואז הבנתי... אלו הפחדים שלה, זו האומללות שלה! זה ממש לא שלי! אני לא הולכת להכניס לעולם שלי את הפחדים האלו!

הוא לעומת זאת שמח, הוא היה נרגש. הוא ראה איך אשתו סופסוף הולכת להיות ראש ממשלה. "תחשבי בגדול", "לכי על זה, אל תתספקי בפחות מהטוב ביותר". והוא הלחיץ אותי, בדיאבד זה לא בגלל הצפיות שנגזרו מהאמון שלו אלא כי לו ולי יש חלומות שונים לגבי העתיד שלי. אני לא רוצה להיות ראש ממשלה, אני גם לא רוצה להיות מנכל"ית גדולה, אני רוצה לעשות את מה שאני עושה היום. אני רוצה להצליח, אני רוצה לעבוד טוב ואני רוצה לשחק עם הבת שלי אחרי הצהריים בגינה, אני רוצה לקחת אותה לחוגים ולאפות יחד עוגות.
לבסוף הבנתי שכדי להצליח אני חייבת  לבודד את הפחדים והחלומות של האחרים משלי. אני חייבת להתמקד קודם כל בשלי. בחלומות ובפחדים.


נמלה חרוצה ושקדנית- אחרי שהתיידדת עם החלומות והפחדים שלך, הגיע שלב המחקר. אני שונאת את המושג תכנית עסקית, לרוב מי שמכינה תכנית עסקית לא באמת יוצאת עם כלים. היא לא באמת למדה, הבינה, חקרה ומסוגלת כרגע לנתח ולהוביל את העסק שלה. זה טופס! אני מאמינה שכיזמית את חייבת להשקיע בעצמך. את ראויה לידע, את ראויה לכלים, את ראויה לעזרה! אנחנו לא יכולות לעשות הכל מלידה אבל לחלום שלנו מגיע שמי שמובילה אותו תהייה הכי טובה- וזו את! לכן חקרי את הסביבה והשוק בו את הולכת להשתלב, חקרי את קהל היעד, חקרי מודלים מחו"ל שהצליחו, חקרי והיפגשי עם נשים שעשו את זה כבר (תתפלאי לגלות כמה הן תומכות, כמה הן רוצות לעזור, כמה טעויות הן יחסכו לך). קראי מאמרים ומחקרים, לכי לסדנאות, לכי ליועצים. אל תעבדי עם אנשים שגורמים לך להרגיש טיפשה ולא מוצלחת- זו לא את זה הם.

תמיכה- אבא שלי! אוי כמה אני אוהבת ומעריצה את האיש הנפלא הזה! האיש הזה היה שם בשבילי תמיד, הוא עבד קשה אבל תמיד היה  מוצא את הזמן ומסדר ומתקן לי הכל. את הצעצועים ששברתי, הוא היה עושה סולחה עם חברות שרבתי איתן, היה מדביק את ליבי כשבחורים שברו אותו. הוא רגיל לסדר לי, לתקן לי. אז אמרתי לו "אבא, רק תקשיב, רק תגיד לי שאתה פה, רק תגיד לי שאתה מאמין שאני אהיה בסדר". כשאנחנו יוצאות למסע הזה אנחנו צריכות קהילה תומכת, אנשים קרובים ואוהבים שפשוט יהיו שם, אז אל תחכו לשעה של ריב, תגדירו מראש מה את רוצות, תגדירו מראש ובכל שיחה למה אתן מצפות ומה אתן זקוקות לו כרגע. נהלו שיחה עם בן הזוג, עם ההורים, עם הילדים, עם החברים ועם מי שתבחרו- גייסו אותן לתמיכה.


אבאלה
תקשיבי לתמרורים של הגוף שלך- הוא מכיר אותנו לפעמים יותר טוב ממה שאנחנו מכירות, הוא מסמן לנו את הדרך הנכונה. בסיום חופשת הלידה שלי, האוויר שלי לא נכנס לריאות, הוא נכנס לשק ענקי של מועקה ושבועות הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. ידעתי שעד שלא התייחס לסימנים לא אצליח לנשום לרווחה. ביום שבו הודעתי שאני יוצאת לעצמאות, ממש בסיום המשפט נכנס משב מנטה רענן וצעיר ומילא את ריאותיי המשוועות לאוויר. אנחנו יכולות להסתובב תקופה ארוכה כשהגוף מאותת לנו בכל דרך אפשרית שאנחנו בדרך הלא נכונה. אנחנו רק צריכות להקשיב לו, אנחנו חייבות לראות את הכיווני דרך שהוא נותן לנו.

לגדל את התינוק שלנו- בשלב מאד מוקדם של האימהות שלי הבנתי שלה יש קצב שונה, שגם היא כמו אמא שלה ממהרת ורוצה הכל עכשיו אבל היא קצת יותר הססנית, היא קצת יותר מחושבת והבנתי שצריך סבלנות, שצריך להיות שם איתה כל הזמן ולתת לה להמשיך בקצב שלה, שצריך לעודד אותה על ההצלחות שבדרך ועל המאמצים ולא לחכות למבחן התוצאה. (בסוף היא דיברה בגיל 8 חודשים, הלכה ב11 חודשים, שרה בגיל שנה וחצי ולא עוצרת מאז) גם לעסק שלנו מגיעה אותה מידה של חם, סבלנות, עידוד. אנחנו מוכרחות לראות את המאמצים שלו לצמוח ולגדול, אנחנו חייבות לתת לו מרחב תומך, אנחנו חייבות לתת לו את הזמן שלו ולראות את התחנות שבדרך.
בסוף היא הספיקה הכככל



זה היה ארוך, אבל בבקשה, מגיע לך! את ראויה לחלומות שלך! יש מסביבך המון פנסים נחמדים שישמחו להאיר לך את הדרך לחלומות שלך- קחי אותם ותצליחי!




6 תגובות:

  1. כל משפט מקדם אותי עוד צעד קדימה!!
    כמה מוטיבציה את מעבירה!! :)

    השבמחק
  2. איזה פוסט מקסים! ומעורר השראה, והזדהות...
    מיה, אני רוצה להירשם לסדנא ב-13, תצרי איתי בבקשה קשר לפרטים במייל tuly2lee@walla.co.il

    השבמחק
  3. ממש במקום עבורי!
    תודה!

    השבמחק